תפילה 1988 - דינה רקאנטי

הפסל תפילה מורכב משלושה מבני עמוד צבועים בשחור, לבן ואדום, העשויים מלוחות אלומיניום קשיח ומיתמרים לגובה 300 ס"מ. המבנים ניצבים על הדשא ונשלחות מהם רצועות אלומיניום גליות כמו בד, המשתרשות באדמה ובוקעות ממנה. הרצועות יוצרות תנועה חופשית ואינסופית מלמעלה כלפי מטה אל האדמה, ומלמטה כלפי מעלה אל השמים. בקצה העליון של העמודים מתפצלות הרצועות כלפי מעלה וכמו מבקשות בתנועתן להמריא אל-על. הרצועות השטוחות מונחות זו על זו בשכבות חלקן הדוקות, חלקן מנסות למצוא את ייחודן בתוך הקבוצה השלמה – ליצירת מבנה מזדקר דמוי גזע עץ. שכבות המתכת נראות כאילו הונחו באקראי, אך למעשה שלושת העמודים זהים כמעט בצורתם ובהרכבם. קימורי החומר המתכתי והחיתוך הנראה כגזירה אקראית הם שיוצרים את תחושת הרכות הטקסטילית של החומר, המנוגדות לצורתו הפאלית ונוקשותו החומרית. הטיפול בחומר קשיח כאילו היה גמיש יוצר מתח בין נוקשה לרך, בין נשי לגברי ובין הסטטי לדינמי, וכן תחושה של זרימת חיים בחומר.

העמודים משתרשים באדמה ללא כל תחושת זרות, אך מזכירים בצורתם עצים מיותמים ואולי דמויות אדם מופשטות, שהשכבות כמו מגוננות על סודן ובה בעת מבקשות את חשיפתו. הבחירה בדימוי העץ מבטאת את "מאבקו של האדם להישרדות ולבנייה מחדש". ממדי הפסל הגדולים וצבעיו הבוהקים מאפשרים צפייה מרחוק, אך מזמינים את הצופה להיכנס לחלל הפסל, היוצר במיקומו טריטוריה מבודדת ואינטימית. שילוב הצבעים מפגיש בין האדום-דם כמקור החיים, השחור כרוע והלבן כקדושה, טוהר וניקיון. הרצועות הדקות והמתפתלות נראות כקלף במגילות קדושות, המורות לאדם את דרכו במעגלי החיים. שם הפסל, תפילה, שולח אל כתבי הקודש ומרמז לטלטלה בין ייאוש לתקווה. הפסל חדור בתפילת יחיד, ויצירת האמנות הופכת למקום מקודש המאפשר את המפגש הנכסף בין אדם לאלוהיו.

דינה רקנאטי עבדה בפסל זה עם לוחות אלומיניום צבוע, לאחר שבראשית שנות ה-80 יצרה סדרת "עמודים" מלבידי עץ גמישים ושבירים, תוצר של גילוף גזע העץ. העיסוק בחומר מעובד והחזרתו למקורותיו – אל צורת הגזע – מעורר שאלות על הבריאה האלוהית והטבעית לעומת הבריאה המלאכותית והחילונית. לעומת חומריותו הטבעית של העץ, נוקשותו של האלומיניום התעשייתי מוסיפה רובד נוסף לעשייה האמנותית של רקנאטי, המבקשת למקם את יצירתה בעולם המודרני הנשמע לחוקי הטכנולוגיה העקרה תוך הטענתה באיכויות אנושיות וברכות נשית, שבאה לידי ביטוי גם בסדרה אוהלים (1992-95) שיצרה מקפלי בד וחבלים.

רצועות האלומיניום הנופלות כמו בד מעלות על הדעת את "הפיסול הרך" של אמנים כרובוט מוריס ואווה הסה – שפעלו בשנות ה-60 בהקשרים ניאו-דאדאיסטיים וחרגו מהמינימליזם החמור אל "האנטי-צורה" – ואת העבודות של ג'ים דיין וקלאס אולדנבורג משנות ה-50 ומראשית שנות ה-60. אלא שהצביעה האחידה של פסלה של רקנאטי, שאינה מותירה מקום למשיכת מכחול אישית וליסוד הפיגורטיבי-נראטיבי, מחדדת את טוהר הצורה האוטונומית בהמשך למסורת הפיסול המינימליסטי.

עיסוקה של רקנאטי בתכנים של הישרדות ושימור ניכר כבר בעבודותיה בשנות ה-70. היא עצמה כתבה במחברתה ב-1975: "אני חשה עצמי כמו היהודי. בתוכי אני מתנסה בפוגרומים ומתעלה בעקבותיהם, חיה יותר, מעורבת יותר, ונושאת יותר עול כיצור אנוש. קצת יותר נכווית, קצת יותר מוכה, אך חיה בכל תא מתאי נפשי".  הבחירה בעמוד המדמה עץ ואדם הנלחם על מקומו, שולחת אל עבודותיו של ג'אקומטי משנות ה-50 (יער ומערה יער) ואל דמויותיו הרזות והמחוספסות, המיתמרות כגזעי עצים ומבכות את מר גורלן לאחר מלחמת העולם השנייה. הזיקה לשיח האקזיסטנציאליסטי, שבשורש עבודתו של ג'אקומטי, נחשפת אף היא במחברתה של רקנאטי: "כל היצורים החיים הם שבריריים, וכדי לא להתמוטט דרושה להם כל האנרגיה כולה" בדומה לשלושת העצים בתפילה, המחזקים זה את זה בקיומם הקבוצתי.

בהקשר זה נידרש לתפיסת היער ברומנטיקה הגרמנית של המאה ה-19 ולציוריו של קספר-דוד פרידריך, שראה ביער ובחורבות את מקום התגלותו של הנשגב. יער התפילה של רקנאטי הופך למקום מפלט משאון הקמפוס, שכן מיקומו המבודד יוצר טריטוריה אינטימית המאפשרת התייחדות, כפי שכתבה רקנאטי על עבודותיה המוקדמות: "היו אלה חורבות שהעניקו לי תחושה כלשהי של ביטחון: עבר שרוף, פצוע, ניצול, נוכח. עמודים, גשרים. עכשיו זו סביבתי שלי, יער שיוצר מקלט זמני"?

ענת דדון