שער לשמיים 2001 – דינה מרחב

הבחירה בהנצחה באמצעות האמנות היא הצהרות אמונים בכוחה של היצירה האנושית להתמודד עם משקעי הזיכרון וכאב הפרידה, מנת חלקנו כבשר ודם.

הפנייה אל המרומים, הניסיון לגשר בין שמים וארץ, הוא נושא מרכזי ביצירתה של דינה מרחב. הנושא שב והופיע בסדרת פסלי המלאכים שלה משנות ה-90, שכמו ביקשו לתווך בין הגשמי לרוחני בעודם מביעים כמיהה אנושית לעולם נשגב, אוטופי, הרמוני ומפויס. כמו ברוב יצירותיה של מרחב, גם ישויות רוחניות אלה עשויות באורח פרדוקסלי בחומר הברזל הכבד, מסיבי וחלוד. דווקא בחומר זה נוצרת תחושת המעוף, השבריריות והטוהר של מלאכי השמים, שכנפיהן הפרושות לצדדים נדמות בידיים המונפות מעלה בתחינה, כאותן כנפיים שמתוות בחלל את פסלה שער לשמים שבקמפוס. קו המיתאר הרציף, החד והבהיר של הכנפיים וצורתן השטוחה כמו מרוקנים את החומר ממאסתו, והוא נדמה כחומר רך שהצורות רק נרשמו בו, שורטטו בעדינות גיאומטרית ובזרימה חרישית.

בהתרסה זו כנגד כוח הכבידה, בעיבוד הכמו-רישומי בלוחות המתכת כאילו היו מגזרות של צללית, קרובה מרחב לעשייה הפיסולית של מנשה קדישמן ובעיקר לפסליו משנות ה-80, העשויים באותו חומר מתכתי, פלדת קורטן. בחומר זה חתך קדישמן, בקלילות ובווירטואוזיות, צורות ודימויים טעונים בתכנים מורכבים, מיתיים טראגיים. פרקטיקה פיסולית זו ממשיכה את תוואי הפיסול המודרניסטי שלאחר מלחמת העולם השנייה, במיוחד של דיוויד סמית ואנטוני קארו – פרקטיקה שהרחיבה את מושג הפיסול כ"רישום בחלל", מקונסטרוקציה עדינה בקנה מידה קטן על כן, כשל חוליו גונזלס, אל קונסטרוקציות ברזל גדולות הנטועות ישירות בקרקע, נוכחות בתוך המרחב של הצופה. ההתרחבות האל חומרית של צורות אלה בחלל, שליטתן בשדה הראייה של הצופה, ובה בעת המודעות לחומריותן הכבדה הנטועה בחוזקה בקרקע, ערערו את תפיסת הפיסול המסורתית המונוליתית ואת נקודת המבט היציבה שלה, .... פיסול המקיים מתח בין הפיזי לציורי, והחדירו תנועה בו-זמנית בין שתי נקודות מבט מעלה ומטה, קרוב ורחוק.

התנודה הזאת מאפיינת את שער לשמים. הכנפיים הנפרשות אל-על, הנלכדות במלוא גודלן ממבט חזיתי ומרוחק, משליכות את המבט אל מרחב אינסופי, בעוד שתי הדלתות הצמודות למרגלותיהן מקרקעות את המעוף, מתקרבות בגודלן לקנה המידה האנושי ומזמינות את הצופה לבוא בשער, באופן זה נחווה הפסל הן במישור האופקי כאובייקט פיזי, כמאסה – שהרי הפסל והצופה חולקים את אותו מרחב – והן במישור האנכי, השמימי, שאינו עוד זה של הצופה. מישור זה, המציין את הפער בין חלל הצופה לחלל הפסל, נדמה כמרחב ציורי – אותו מרחב מרוחק, הנקלט רק עם הרמת המבט מעלה ובו מתקיימת מחוות הקו המשרטטת את הכנפיים בלוחות הפלדה השטוחות. תנועה זו בין שני המישורים, בין הפיזי לחזותי, בין הכאן לשם, היא שמתווה את הגשר למרומים והיא שנוצרת את רגעי החסד והפיוס.

המומנט המרתק בפסל שער לשמים של דינה מרחב הוא המקום ורשות הדיבור שהוא נותן לחלל הפתוח – המרחב הנוצר בין שתי הדלתות במרכז הפסל, מרווח מופלא שכולו רוח, הנותן תחושה שהדלתות פתוחות למחצה וסגורות למחצה. את הרווח-רוח הזה מותיר הפסל ברשות הצופה, הנקרא להפעיל את דימיונו ולגשר באמצעותו על הפער הפתוח. הפסל נוגע כולו ברגע זה של התייחדות – רגע של העדר, שהנוכח מאפשר לנו לחלוק עימו הרף של חסד, הבזק של זיכרון שאותו אנו מבקשים לנצור ולשמור.

הפסל שער לשמים, ובייחוד המרווח שבמרכזו, מעלה על הדעת את אחת הפיוטים היפים ביותר שנכתבו בימי תור הזהב של יהדות ספרד, פיוט שאנו חוזרים ואומרים מדי שנה בתפילת נעילה של יום הכיפורים:

פתח לנו שער

בעת נעילת שער

כי פנה יום

היום יפנה

השמש יבוא ויפנה

נבואה שעריך

מרדכי עומר

דינה מרחב

(1 יוגוסלביה 1936)

שער לשמים, 2001

פלדת קורטן, גובה 300 ס"מ

מול בית הספר לכלכלה ע"ש איתן ברגלס

תרומת משפחת בן שחר לזכר בתם גילי