צמיחה פוסט-טראומטית של מתבגרים במהלך מגפת הקורונה: הקשרים בין דיפרנציאציה של העצמי, צמיחה פוסט-טראומטית של ההורים ומין המתבגרים

המחקר נערך ע"י:

• פרופ' ליאת חממה, ביה"ס לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב
• ד"ר מיכל פינקלשטיין, ביה"ס לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית צפת
• פרופ' יאירה חממה רז, ביה"ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת אריאל

תקציר

התפרצות מגפת הקורונה COVID-19 יצרה סביבה מאיימת וכאוטית עבור מתבגרים, שעלולה להשליך על השלמה של משימותיהם התפתחותיות כמו דיפרנציאציה של העצמי (differentiation of self). עם זאת, נסיבות מאתגרות אלה עשויות גם לעורר שינויים פסיכולוגיים חיוביים, כמו צמיחה פוסט-טראומטית (posttraumatic growth) בקרב המתבגרים.

המחקר הנוכחי התמקד במתבגרים (בני 11–17) ובהוריהם, שנתיים לאחר התפרצות מגפת הקורונה (COVID-19) בישראל, בפברואר 2020. מגפת הקורונה בישראל התפתחה בחמישה גלים נפרדים, שכל אחד מהם התאפיין במגבלות סגר שונות ובהשפעות על חיי היומיום. בגל הראשון, מפברואר עד מאי 2020, הוטל סגר ארצי פתאומי, שהוביל לסגירת בתי ספר ועסקים לא חיוניים והחינוך עבר ללמידה מרחוק. בגל השני, מיוני עד אוקטובר 2020, הונהג מודל היברידי בבתי ספר על-יסודיים, שאפשר שיעורים פרונטליים במתכונת סבב. עם זאת, עם עליית מספר המקרים, הוטלו מחדש מגבלות. הגל השלישי, מדצמבר 2020 עד מרץ 2021, התאפיין בחזרה ללמידה מרחוק ובסגר ארצי נוסף. במהלך תקופה זו החלה ישראל בקמפיין החיסונים הראשון שלה, עם עדיפות לאנשים חולים וקשישים. הגלים הרביעי והחמישי, שהתרחשו מיוני עד אוקטובר 2021 ומדצמבר 2021 עד אפריל 2022 בהתאמה, התאפיינו בשיעורי הדבקה ואשפוז גבוהים בקרב לא-מחוסנים. כדי לצמצם את התפשטות הנגיף, הממשלה הנהיגה את "תו הירוק", שדרש הוכחת חיסון או בדיקת קורונה שלילית לצורך כניסה למקומות מסוימים ואירועים ציבוריים. למרות האתגרים, תקופה זו הייתה יחסית יציבה, ובתי הספר נפתחו מחדש וחזרו לפעילות רגילה.

במהלך גלים אלו, מתבגרים נחשפו לרמות גבוהות של לחץ, בשל השפעת המגפה על חיי היומיום, לצד השלב ההתפתחותי הקריטי והרגיש שבו הם נמצאים – שלב המאופיין הן בהזדמנויות והן בסיכונים           (Steinberg, 2013; Teurel & Gentaz, 2018). מטרתנו הייתה לחקור את אחת מהשימות התפתחותיות של מתבגרים - "דיפרנציאציה של העצמי" (differentiation of self) לצד אחד מהשינויים הפסיכולוגיים החיוביים שיכולים להתרחש כתוצאה מהתמודדות עם נסיבות חיים מאתגרות במיוחד – צמיחה פוסט-טראומטית (posttraumatic growth) .

בהתבסס על תיאוריית המערכות האקולוגיות של ברונפנברנר (1979, 1989) ותיאוריית המערכות המשפחתיות של בואן (1976, 1978), ביקשנו לחקור את הקשרים בין צמיחה פוסט-טראומטית  של מתבגרים לבין צמיחה הפוסט-טראומטית  של הורים ו"דיפרנציאציה של העצמי" של מתבגרים.

גיבשנו את ההשערות הבאות:

1. צמיחה פוסט-טראומטית בקרב המתבגרים תהיה קשורה באופן חיובי לצמיחה פוסט-טראומטית בקרב ההורים.
2. "דיפרנציאציה של העצמי" של מתבגרים תהיה קשורה באופן שלילי לצמיחה פוסט-טראומטית בקרב המתבגרים וגם בקרב ההורים.
3. הקשר בין "דיפרנציאציה של העצמי" של מתבגרים לבין צמיחה פוסט-טראומטית בקרבם יתווך ע"י  צמיחה פוסט-טראומטית של ההורים.

בנוסף, ביקשנו לבחון את מין המתבגרים (זכר / נקבה) כמשתנה ממתן במודל התיווך.

במחקר השתתפו 134 מתבגרים בני 11-17 (M =13.86 SD= 1. 88) וכן אחד מהוריהם (הורים בטווח הגיל 30-59), כשנתיים לאחר התפרצות הקורונה הראשונית. המשתתפים גויסו באמצעות דגימת כדור שלג ודגימה נוחות, ומילאו שאלוני דיווח עצמי מקוונים.

ממצאי המחקר הראו כי: קיים קשר חיובי בין צמיחה פוסט-טראומטית של המתבגרים לבין צמיחה פוסט-טראומטית של ההורים (השערה 1). בנוסף, נמצא קשר שלילי בין "דיפרנציאציה של העצמי" של המתבגרים לבין צמיחה פוסט-טראומטית של המתבגרים ושל ההורים (השערה 2). מודל התיווך, שהניח כי הקשר בין "דיפרנציאציה של העצמי" של מתבגרים לבין צמיחה פוסט-טראומטית בקרבם יתווך ע"י צמיחה פוסט-טראומטית של הוריהם, אושש רק עבור מתבגרים זכרים (אישוש חלקי של השערה 3). קרי, בקרב מתבגרים זכרים בלבד, ערכים גבוהים של "דיפרנציאציה של העצמי" נמצאו קשורים לצמיחה פוסט-טראומטית נמוכה בקרב ההורים, וזו תרמה בתורה לצמיחה פוסט-טראומטית נמוכה בקרב המתבגרים.

באשר לתפקיד מין המתבגרים כמשתנה ממתן במודל התיווך לא נמצא אישוש. לאמור, מין המתבגרים לא מיתן את הקשר שבין "דיפרנציאציה של העצמי" של מתבגרים  לבין צמיחה פוסט-טראומטית בקרבם.

למחקר זה תרומה תיאורטית, הממצאים מדגישים את התפקיד העקיף שיש לצמיחה פוסט-טראומטית של הורים לקשר שבין המשימה ההתפתחותית - "דיפרנציאציה של העצמי" של מתבגרים זכרים לבין דיווחיהם על צמיחה פוסט-טראומטית. ממצא זה מציע כי במהלך משברים ומצבים מלחיצים, תוצאות ההתמודדות של ההורים עשויות להיות קשורות באופן משמעותי לתהליכי ההתפתחות ולתוצאות ההתמודדות של בניהם המתבגרים. בהקשר זה, ראוי לציין את המחסור במחקרים ספציפיים על הקשר הדו-כיווני בין צמיחה פוסט-טראומטית  של מתבגרים לבין זו של הוריהם. בנוסף, מחקר זה מייצג מאמץ צנוע להרחיב את הידע על המשימה ההתפתחותית של "דיפרנציאציה של העצמי" בקרב מתבגרים במהלך אירועים מלחיצים, ואת הקשר בינה לבין צמיחה פוסט-טראומטית.

מבחינה פרקטית, הממצאים מדגישים את החשיבות של התאמת התערבויות במשבר לכלל המערכת המשפחתית, שכן בזמנים מעוררי דחק או טראומה, קיים קשר הדדי בין ההורה למתבגר שעשוי לעודד תוצאה חיובית כמו צמיחה פוסט-טראומטית.  מומלץ ליישם תוכניות התערבות ממוקדות-משפחה שמטרתן להתמקד במנגנוני ההתמודדות ההדדיים של הורים והמתבגרים ובכך לתרום לחוסן ולתוצאות פסיכולוגיות חיוביות שיקדמו את התפתחותם של ילדים ובני נוער גם במצבי משבר.

 להרחבה ניתן לקרוא את המאמר :

Hamama, L., Finklestein, M., & Hamama-Raz, Y. (2024). Adolescents' posttraumatic growth during the COVID-19 pandemic: The links between differentiation of self, parents' posttraumatic growth, and adolescents' gender. Children and Youth Services Review.