עוד לא אבדה תקוותנו?
פרופ' אוריאל אבולוף מבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, מלמד קורס על תקווה והמצב האנושי, שהוכתר כקורס המקוון הטוב בעולם במדע המדינה ובפילוסופיה
שנת 2024 לא נפתחה בחגיגות. מלחמת "חרבות ברזל", החטופים שלשובם אנו מייחלים, החיילים ההרוגים, אובדן תחושת הביטחון והפילוג המתמשך בעם – משפיעים כולם על מצב הרוח הלאומי והאישי. מהיכן, אפוא, נוכל לשאוב השראה לתקווה?
אוריאל אבולוף הוא פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ופרופסור אורח באוניברסיטת קורנל. הוא חוקר את הפוליטיקה של פחד, אושר ותקווה. רבים ממאמריו האקדמיים עוסקים בפוליטיקה של זהויות, לגיטימציה ואלימות פוליטית, לאומיות, מהפכות וסכסוכים אתניים במזרח-התיכון ומעבר לו.
אבולוף פרסם את הספר: "על פי תהום: אומה, אימה, ומוסר בשיח הציוני", שזכה בפרס בהט לספר העיון הטוב ביותר, ואת הספר: "The Mortality and Morality of Nations" שראה אור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. הוא שוקד על פיתוח "אקזיסטנציאליזם פוליטי" כענף-דעת חדש, ובין השאר יצר ומוביל את הקורס המקוון "HOPE", שהוכתר כטוב בעולם במדע-המדינה ובפילוסופיה וכאחד הקורסים המקוונים הטובים ביותר בכל הזמנים. הוא מנגיש את רעיונותיו לציבור הרחב באמצעות שני בלוגים, במגזין הפופולרי Psychology Today , וביוזמת Sapienism.
ב-31.12.2023, בדיוק בחצות, מילאו את שמי ישראל רקטות ששוגרו לעברה, במקום הזיקוקים שאליהם אנחנו רגילים. איך ניתן למצוא תקווה בסיכומי השנה שעברה על כולנו?
"2023 הייתה השנה הגרועה בהיסטוריה של ישראל. כישראלי בישראל – כך היא הייתה, במידה רבה, גם עבורי," מספר פרופ' אבולוף. "שנת 2023 הפכה את הטראומה למציאות יומיומית מחרידה – לאומית ואישית. להגיד שאנחנו חברה פוסט-טראומטית יחטיא את המטרה, אפילו לא הגענו ל'פוסט'. גם עתה, בראשית 2024."
אז איך ממשיכים מכאן? הפילוסוף רנה דקארט טען: "אני חושב – משמע אני קיים", ופרופ' אבולוף מסביר כי בקביעה זו הוא מספק ראיה ולא הצדקה לקיום האנושי. "דקארט מסביר לנו איך ניתן לדעת שאנחנו קיימים, אבל לא מעניק סיבה טובה לקיום," הוא טוען ומציע להשלים את המשפט: "כל עוד אני נושם, אני מקווה, ולכן קיים".
"כל זמן שאנחנו נושמים, ומכירים בכך שכל נשיפה, כל שאיפה, היא גם בחירה, אנחנו יכולים להתמלא בתקווה לנוכח האפשרות האנושית לבחור טוב יותר – ולפיכך לדבוק בחיים." אבל פרופ' אבולוף מפוכח: "ברור שבשנת 2023, במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר, אנחנו מרגישים יותר מאי פעם בעבר ש'קשה לנשום', והתחושה הקשה הזו לוכדת את המצב הקיומי ואת מצב הרוח הלאומי. עבורי," הוא משתף, "דווקא בשל כך, דווקא לנוכח 'השנה הכי גרועה' יש ערך, לפעמים לא יסולא בפז, לפרויקט ה'סאפייניזם'."
מהו ה"סאפייניזם"?
"אני משתמש במושג כדי לכנות את המאמץ להבין מה מייחד ומאחד אותנו כבני אנוש, וכיצד יכולה האנושות להתעלות לאנושיות שלה. אפשר לשאול בפשטות 'מה אנחנו?' ולהשיב באותה פשטות 'בני אדם'. טוב ויפה, אבל מה זה אומר? באקדמיה המצאנו מונחים שאמורים לתת מענה: ה'הומו ביולוגיקוס' (האדם הביולוגי), שמונע על ידי ציוויים אבולוציונים של הגן האנוכי, ה'הומו אקונומיקוס' שמונע על ידי חישובי עלות-תועלת חומריים, ה'הומו סוציולוגיקוס' שמונע על ידי זהויות חברתיות, וה'הומו פסיכולוגיקוס' שמונע על ידי רגשות. אבל כל אלו הן תכונות שאנו חולקים עם בעלי חיים או מכונות. אז היכן ה'הומו ספיינס', היכן הערך המוסף – גם אם לא הנעלה – שלנו?"
מה, אם כן, מייחד ומאחד אותנו?
פרופ' אבולוף מאמין שהגיע הזמן למדע חדש, שיחקור את מה שייחודי לאנושי. "את האנושיות שלנו אי אפשר עוד לקבל כמובן מאליו," הוא מסביר, "למשל, לנוכח אתגר הבינה המלאכותית, רבים מצביעים על האפשרות שמכונות יהפכו לכמו-אנושיות. אנחנו מפספסים נקודה חשובה לא פחות: שכבר היום רבים מאיתנו, בני האנוש, הופכים לכמו-מכונות. במידה מסוימת הפכנו ל'שענים', אנחנו חושבים על העולם כעל שעון מכניסטי עם גלגלי סיבה ותוצאה, ולא פחות מזה מתהלכים עם שעון שאוזל, חוששים כל הזמן מהפספוס הבא (ה-FOMO) של חוויה, הצלחה, קידום. אם נתמקד באנושי באדם, נוכל אולי להשלים את תיקתוק השעון בכיוונון המצפן, בהתכוונות מחודשת לעבר הטוב, הנכון והיפה – מצפן ומצפון שיוכלו לעזור לנו לנווט בחיים הקצרים שלנו."
ובחיים שלך?
"בגלל שהם קצרים, אני משתדל לחיות אותם באופן הכי מודע שאני יכול – להרהר ולערער ביני לבין עצמי, ועל עצמי, להעז לחשוף את ה'עצמי' האינדיבידואלי, שאותו אנחנו מסתירים, לרוב מתוך פחד ולפעמים מתוך בושה, בשלל מלבושי זהות, לשתף תובנות חולפות עם אחרים וכך אולי ללמוד מאינספור טעויות שעשיתי, ועדיין ממשיך לעשות. הבלוג 'סאפייניזם' מספק לי את מרחב הנשימה הזה, ואני תמיד מזמין אחרים, ובפרט סטודנטים, להוסיף אליו את רשמיהם."
רסיס בלב
"עם סיומה של שנת 2019, הכריז הניו-יורק טיימס בגאווה: 'זו הייתה השנה הטובה ביותר אי פעם'. אנחנו יודעים מה קרה אחר כך, או שמא כבר שכחנו?" שואל פרופ' אבולוף ומרמז למגפת הקורונה שעצרה את העולם במשך שלוש שנים ארוכות. "אולי הפעם יתמזל מזלנו ונזכה לאפקט ההפוך: שנה איומה שאחריה יגיע הטוב?" הוא תוהה ומוסיף, "אבל זה לא עניין של מזל, אלא של נכונות ללמוד מניסיון ולבחור נכון. לקח אחד שחיוני ללמוד הוא להכיר ביוהרה שלנו, ולהמעיט בה ככל שנוכל. ככלת הכול, היהירות שלנו היא סיבה מרכזית לזוועה הגדולה של השבעה באוקטובר. מוסדות המדינה של 'אומת ההיי-טק' שלנו קרסו לנגד עינינו והשאירו אותנו עם רסיס בלב וחושך כבד. אלה בדיוק הרגעים בהם עלינו להישיר עיניים אל האפלה, סביבנו ובתוכנו, כדי לגבור עליה."
אם נעז להישיר מבט אל אפלותה של החברה הישראלית, נראה כי אנו חברה בעלת קיטוב פנימי נרחב וסוער, שמוקפת באויבים מכל עבר. איך מתמודדים עם התחושה הקשה, שאותה חווים כעת רבים, שיש לנו אויבים מבפנים ומבחוץ כאחד?
"כותרת השיר של שלום חנוך 'אל תקרא לי עם' הולמת כאן," משיב פרופ' אבולוף. "אני רק בן אדם ולכל היותר 'אחד העם', שותף לכאבים ולתקוות, והדבר נכון גם לגבי האחר. למדנו היטב על בשרנו ב-2023 עד כמה אנחנו יכולים להיות חלוקים, אפילו מפוצלים, למדנו שלא נכון להכליל על הישראלים כולם. אנחנו צריכים ליישם את אותה תובנה על אחרים. לא 'כל העולם נגדנו' ואפילו לא כל המוסלמים, הערבים, והפלסטינים. עלינו לסור מרע ולעשות טוב – וזה מחייב הושטת יד, ותקווה."
שחמטיזציה של המחשבה
האם אנחנו יכולים להושיט יד בזמן כה מאתגר? פרופ' אבולוף מאמין שניתן לעשות זאת ולא רק שניתן, אלא גם כדאי לעשות זאת – במיוחד עכשיו. "אני גר בירושלים, בגבעה הצרפתית, וממש מעבר למרפסת נשקפים אלינו עיסאוויה ומחנה הפליטים שועפאת. בליל השבעה באוקטובר ובלילות רבים אחריו שמענו זיקוקין די-נור ויריות שמחה. אבל מנגד, אצלנו בשכונה, בה גרים יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, מצאנו שותפות אמיצה ועמוקה, ויכולת אנושית ובין אישית למצוא נחמה וכוח להמשיך. אנחנו צריכים להכיר בסכנות, אבל לא לוותר על האפשרות לעתיד טוב יותר, לא להתמסר ל'שחמטיזציה' של המחשבה – להנחה בינארית וחד-ממדית שכולם הם רק כך או כך, שחור לבן, חיילים לחיים ולמוות. זה מה שקנאים משני הצדדים – באמצעות מעגל של השפלה ונקמה – רוצים שנחשוב אחד על השני. אסור להיכנע להם."
ישראל טובה יותר
"אני נאחז בתקווה," מתוודה פרופ' אבולוף. "לאורך 2023, מצאתי את עצמי, כמו ישראלים רבים, לומד מחדש את היכולת שלנו להילחם על מה שנכון. למרות כל מצוקותיה, 2023 מציינת גם את שעתה היפה של החברה האזרחית הישראלית וב-7 באוקטובר – את טבילת האש שלה. כשהמדינה קרסה, האזרחים התערבו. אנחנו יכולים, וצריכים, לסמוך על עצמנו יותר. שנת 2023 עדיין יכולה להפוך לרחם האפל שממנו יכולה להיוולד ישראל טובה יותר – יחדיו, מתוך הבנה, שהאנוש(י)ות העמוקה טווה את ה'אני' וה'אנחנו'. בנשיפות האחרונות של 2023 ובשאיפות הרעננות של 2024, אני מוצא את עצמי נזכר ברגע מאושר אחד של 2023. למה אני יכול לקוות? לָנוּ. למה אנחנו יכולים לקוות? לכל דבר."
כתבה מאת: מיכל בכר
ידיעות נוספות בנושא
