גנאולוגיה של העֵדוּת במאה ה-20

המאה ה-20 מתוארת לעתים מזומנות כ”עידן העד” או כ”עידן העדות”. ביטוי זה משקף את הנוכחות ואת ההשפעה הניכרות של עדויות מפי ניצולי רצח עם, קורבנות דיכוי ורדיפה, לוחמים, קבוצות מוכפפות ופעילים הומניטאריים ופעילי זכויות אדם בהווה ההיסטורי, ואת המהפכה שחוללו בתפישות ובפרקטיקות של זיכרון קולקטיבי, של עניין מוסרי ושל עשייה פוליטית. אולם חרף זיהויה של העדות כסימן ההיכר של עידן היסטורי שלם, במחקרים הרבים שעסקו בעדות בשנים האחרונות לא נעשו כמעט ניסיונות לנתח באופן ביקורתי ומזווית גנאולוגית את מהלך התהוותה של העדות לכדי פרקטיקה אתית ופוליטית מובחנת, שכבשה לה מקום של כבוד בספירה הציבורית. המחקר הנוכחי חותר לברר כיצד הפכה פרקטיקת העדות, שהוטענה במרוצת ההיסטוריה של המערב במשמעויות דתיות, אפיסטמולוגיות ומשפטיות מגוונות, ממבע חד-פעמי המתפקד כראייה או כמסמך למעין ריטואל, הנתפש כאקט מוסרי ופוליטי מובהק. כיצד נעשתה העדות למדיום פופולארי כל כך של התמודדות עם רוע פוליטי, גזענות ודיכוי, אלימות ורדיפה? וכיצד השפיעה העדות על יחסי הגומלין בין אתיקה לפוליטיקה, אילו מבנים חדשים של אחריות ושל מחויבות היא הצמיחה, ואילו תמורות התחוללו במעשה ובמחשבה הפוליטיים בעקבות הפיכתה של העדות לטקטיקה נפוצה של התנגדות לכוח?

נקודת המוצא למחקר הנוכחי היא המטמורפוזה האתית שחלה בעדות במהלך המאה ה-20. בעוד שבעבר נחשבה העדות כמבע ספונטאני המציג טענת אמת קוגניטיבית בהתבסס על עובדת נוכחותו של העד במקום האירועים, בעשורים האחרונים מובנת העדות במידה גוברת והולכת כצורה של ביצוע [performance] מוסרי, המעורר בעיות אתיות ואפיסטמיות כבדות-משקל ומחייב הסדרה, התערבות, והפעלת שיקול דעת מקדים. תפנית זו משתקפת בתיאוריות בנות זמננו מתחום ההגות הפוסט-סטרוקטורליסטית המחשיבות את העדות כעמוד התווך של האתיקה “אחרי אושוויץ” בשל יכולתה לסמן ולהנכיח את מגבלותיו של הידע הקוגניטיבי באירועים טראומטיים. העדות, לדידן, אינה ז’אנר ספרותי או מבע מסדר מסוים אלא מחווה מוסרית שעיקרה בייצוג, או ליתר דיוק בהנכחה, של מה שאינו ניתן לייצוג בתור שכזה. העדות מתפענחת בהן כמעשה הממחיש את התפרקות הסובייקט אך גם מאפשר את הבלחתו מחדש בעזרת התערבויות אסתטיות, אתיות ותרפויטיות מתאימות, ומצטיירת הן כתגובה נפשית, לשונית ומוסרית לאירועי קיצון, והן כמודל לאתגר המוסרי שמציבות מגבלות הייצוג הכרוכות בכל מעשה הלשנה שגרתי.

אלא שבשל הפיכתה את העדות הכושלת על האסון הפוליטי למיטונימיה של ייצוג המציאות בכללותה, התפנית שחוללה ההגות הפוסט-סטרוקטורליסטית בהבנת העדות נקנית במחיר של ערפול מושגי ושל קושי ממשי לחשוב את העדות בדיוק כמה שהיא מתיימרת להיות, כלומר כמוסד אתי ופוליטי מובהק, שלא ניתן להבינו רק על בסיס תצורות מסורתיות של עדות כמו עדות הראייה או העדות המרטירית. מן ההגות הנוגעת למושג ומיישומיו הנפוצים עולה כי עדות יכולה להיות סיפר תיעודי או סיפר בדיוני; יצירת אמנות או מעשה מחאה פוליטי; מבע של עד ראייה או הבעת זעזוע של צופה מרוחק; עיבוד תרפויטי של טראומה או גינוי מנומק של אלימות. העדות מזוהה כמעשה שעל ביצועו מופקדים בעלי מקצוע כמו צלמים, עיתונאים, עובדי סיוע, פסיכואנליטיקנים, סופרים ואמנים, ובה בעת מוצגת כצורה חדשה של ניסיון אנושי ושל היות-בעולם הנוכחת, גם אם בצורות שונות בתכלית, בחברות מערביות ולא מערביות כאחד. כתוצאה מכך, העדות מצטיירת כדימוי קולע יותר מאשר כמושג אתי ופילוסופי יציב.

יתר על כן, הדגש המושם בתיאורית העדות הפוסט-סטרוקטורליסטית על עדויות השואה ועל משבר עדות הראייה המתגלם בהן כביכול מאפיל על תצורות אתיות, פוליטיות ואפיסטמיות אחרות של עדות שהתהוו במהלך המאה ה-20. תצורות עדותיות אלה טרודות באתגרים מסדר אחר משל עדויות ניצולי השואה, וכוללות הבנות ופרוצדורות שונות זו מזו המעצבות את ערך האמת של העדות, את הרכיבים ההופכים אותה לאקט מוסרי ואת דרכי ההשפעה הפוליטיות שלה. למעשה, תיאוריות העדות שהוזכרו מתעלמות מן העובדה שקיימת יותר מדרך אחת להיעשות לעד לאסונות פוליטיים ולאלימות פוליטית ולהעיד עליהם, ואינן נותנות דעתן על כך שחלק מאופני העדות הללו חורגים מפרדיגמת עדות הראייה ואינם יכולים להיות מובנים על בסיסה ואף לא על דרך ביקורת או היפוך שלה. בנוסף, תיאוריות העדות הפוסט-סטרוקטורליסטיות אינן מקנות את המשקל הראוי לפוליטיזציה ולגלובליזציה שעברה העדות בעשורים האחרונים: לעובדה שהעדות אינה תוחמת רק אתיקה מסוג חדש אלא גם מאותתת על שינוי בסגנון, במטרות ובסדר היום של העשייה הפוליטית הלא ממשלתית, ולהיותה לא רק מחווה חד פעמית או חוזרת ונשנית המתכוננת לנוכח קטסטרופה אחת ויחידה, אלא פרקטיקה המתגבשת אל מול ריבוי סימולטאני של מצבי חירום בפריפריה הגלובלית.

לנוכח ליקוייהן של תיאוריות העדות הקיימות, מטרת המחקר היא כפולה: להעמיד תיאוריה מקיפה של מוסד העדות בהקשריו האתיים והפוליטיים, שתביא בחשבון את מכלול תצורותיה של פרקטיקת העדות העכשווית ואת מגוון הסביבות וההקשרים שבהם התהוותה; ולהסביר כיצד העפילה העדות למעמדה הנוכחי בתרבות ובפוליטיקה המערביות על בסיס ניתוח גנאולוגי פרטני של תצורות עדות שתרמו, כל אחת בדרכה, לביסוס אופייה ומעמדה במאה ה-20. לטענתי, בשל טבעה הפרקטי של אתיקת העדות, שאינה נגזרת מעיון מושגי אלא קורמת עור וגידים על דרך עשייה קולקטיבית, על מנת להמשיגה כהלכה אין די בעיון פילוסופי אלא יש לבחון את הצורות, המבנים והמובנים המוקנים לה בפועל, על ידי העדים עצמם. יתר על כן, הבנה של אתיקת העדות על אסונות פוליטיים ומקרי דיכוי ורדיפה מחייבת להביא בחשבון את המחשבה האתית השיטתית הצומחת מתוך פרקטיקת העדות ובזיקות איתנות אליה ונסבה על שאלות כגון מהי עדות אותנטית, כיצד נעשים לעדים, במה טמון ערכה של העדות, לאיזה אפקט היא אמורה לחתור, באילו נסיבות קיימת חובה להעיד ומתי יש להימנע מעדות. מחקר מעמיק של העדות בזמננו מחייב לבחון, במלים אחרות, את משטרי האמת שבהם היא משובצת, המשלבים באופנים שונים, שאין ביניהם מכנה משותף, בין נוכחותו של העד לתוכנה של העדות, בין ידע למוסר, בין הכרה להרגשה ובין דיבור לפעולה.

על מנת לצייר פורטרט מגוון של העדות במאה ה-20 ולזהות את משטרי האמת השונים שלה אתבסס על עבודת הדוקטורט שלי, שהתמקדה בעדות ההומניטארית של הארגונים הצרפתיים “רופאים ללא גבולות” ו”רופאי העולם”, ואחתור להרחיב ולפתח את מסגרת הדיון שהותוותה בה. המחקר הגנאולוגי שאציג יתעכב הן על מקרים שבהם העדות נתונה להסדרה על-ידי העדים עצמם או על-ידי מומחים ומוסדות העוסקים בגביית עדויות, בארכובן ובהפצתן, והן על מקרים שבהם העדות עצמה הפכה לפרקטיקה מקצוענית, הקשורה לצורות חדשות של מומחיות ושל רפלקסיביות. על תצורות העדות שינותחו במסגרת המחקר ימנועדויות הלוחמים שהופיעו בעקבות מלחמת העולם הראשונה, וחתרו להציב את התיאור הגדוש של ההתנסות כבסיס לאפיסטמולוגיה פוליטית המערערת הן על השיח המיליטריסטי והן על השיח הפציפיסטי; מוסד עדויות הניצולים, המניח כי כל עדות היא יחידה במינה וראויה לגבייה ולארכוב, ומטעים את התפרקות הסובייקטיביות הכרוכה בחוויה הטראומטית ואת הפונקציה התרפויטית של העדות ביחס אליה; עדויות של עיתונאים וצלמים הפועלים במשברים ומצבי חירום מרוחקים, ומתמודדים עם הפערים והסתירות שבין טכניקות העדות המקצועניות למוסר העדות האינדיווידואלי; עדויות בפני וועדות אמת ופיוס, על המטען הדתי והאופי הוידויי שלהן; ועדויות של ארגונים הומניטאריים טרנס-לאומיים, התופשים את העדות כשילוב מסוכסך בין פרקטיקות של נוכחות באזורי חירום מרוחקים, תיעוד ודיווח על קורבנותיהם, והתרסה כנגד ממשלות ומדינות הנתפשות כאחראיות להפקרת החיים.

בכפוף להבנתה של העדות כמוסד המתהווה בפעילות אנושית משותפת המתגבשת לאורך זמן, ושבסיסו נתון כל העת למשא ומתן, אבקש לשרטט את קווי המתאר של העדות העכשווית בהתבסס על דיון בסדרה של דו-משמעויות מבניות החוצות את מופעיה השונים:

א. העדות משמשת להפקת ידע ולהפצתו ומלווה לעתים קרובות באפיסטמולוגיה פולמוסית המנגידה את סמכותו של הניסיון הנחווה לעמדות פוליטיות משוחדות. בה בעת, לא נדיר למצוא עדויות העושות שימוש בערבויות האמפיריות של מעשה העדות על מנת לחשוף את מציאותם הלא וודאית, הבלתי נתפשת, החמקמקה והמבלבלת של האירועים יוצאי הדופן שבהם הן עוסקות;

ב. פרקטיקות של עדות מטיפוס אתי-פוליטי מסתמכות על עדויות ראייה ויחד עם זאת מביעות חשד חוזר ונשנה כלפיהן. הנוכחות בלבם של האירועים הפוליטיים נתפשת כתנאי לעדות ולעתים אף מזוהה כביטויו המרכזי של מעשה העדות, אך בהקשרים אחרים היא נחשבת למכשול בפני עדות מוצלחת.

ג. העדות מופעלת על-ידי דאגה מוסרית לזולת אך גם על-ידי דאגה אתית לעצמי. דמותו של העד קושרת באופן שאינו ניתן להתרה בין אלטרואיזם לנרקיסיזם ואינה מקנה קדימות לאף אחד מהשניים.

ד. מעשי עדות מבוססים על תנועה כפולה של “הכלאה” ו”טיהור” במונחיו של ברונו לאטור. עדויות מהוות במה שמעליה נגלה שיתוף הפעולה של העד עם גורמים פוליטיים דכאניים, אך עצם ביצוען, על הרפלקסיביות והביקורתיות העצמית שבהן הוא כרוך לעתים קרובות, פועל כביכול לטיהור העד מאשמתו.

ה. פרקטיקות של עדות יוצרות ציבור, או ליתר דיוק “ציבורים” בלשון רבים בשני אופנים שאינם מתיישבים לכאורה. מצד אחד, האמצעים האסתטיים העומדים לרשותן (נימה אוטוביוגרפית, הצגה ויזואלית של סבל) יוצרים תגובה רגשית מיידית. מצד שני, האופי הסינגולארי והאינדיווידואלי של העדות, הפערים שלא ניתן להימנע מהם בין עדויות שונות והקו הביקורתי והרפלקסיבי שחלק מהן מאמצות גורמים לכך שלעתים קרובות, עדויות מולידות ספקות ומעוררות מחלוקות. יתר על כן, בשל דו-המשמעויות שהוזכרו, עדויות כרוכות בדילמות אתיות הכופות גם על יצרני העדות עצמם לנהוג כציבור מתדיין.

באמצעות הצבת הניתוח הגנאולוגי של מופעיה השונים של העדות במאה ה-20 במסגרת דיון המתמקדת בדילמות, במחלוקות ובדו-המשמעויות שבהן היא כרוכה, יחתור המחקר להציג המשגה של העדות שאינה מתכנסת בהגדרה חתומה שלה, אלא מסתמכת על טבעה הלא מוכרע והשנוי במחלוקת כעל מפתח להבנת מהותה של העדות העכשווית.

הצעת מחקר למלגה בתר דוקטורית

מטעם מכון הורוביץ לחקר החברה והכלכלה

עבדות מודרנית בישראל – ד”ר אלה קרן, האוניברסיטה הפתוחה

 “…הסדר הכבילה [של מהגרי עבודה למעבידים] יצר מעין-עבדות בגרסה מודרנית…” קבע בג”ץ בשנת 2006 (בג”ץ 4542/02). קביעה זו נתנה אישור למציאות שבה נאבקו מספר ארגוני זכויות אדם מאז שנות התשעים של המאה העשרים. אולם ההכרה הרשמית בקיומה של עבדות מודרנית בישראל עדיין לא הובילה להתפתחות מחקר ער בתופעה, אשר מזוהה לרוב עם תקופות עבר ועם אזורים נחשלים ורחוקים. קיומה של עבדות מודרנית הוכחש זמן רב במדינות עשירות יחסית, ובשנת 2000 הכיר בה האו”ם וכינה אותה סחר בבני אדם.[1]

 עבדות תמיד הציבה אתגרים קשים בפני חוקריה בשל היותה מוסד חברתי דינמי, אשר שינה את פניו בין תקופות שונות ובין חברות שונות. ריבוי פניה זכה להכרה בהכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, אשר קבעה: “לא יהיה אדם עבד או משועבד. עבדות וסחר בעבדים יאסרו לכל צורותיהם.” תהליכי הגלובליזציה הפכו את פני העבדות המודרנית למגוונים אף יותר, וקצב השינויים המתחולל בהם נעשה מהיר יותר מבעבר.

וכשם שקשה להגדיר את העבדות בת זמננו, כך קשה לזהות את קורבנותיה. התשובה על השאלה מיהו עבד/מיהי שפחה? היתה ברורה מאליה כל עוד נחשבה העבדות חוקית. אמנם היו מחלוקות ביחס לשעבוד, אך הן עסקו בסוגיות כמו האם אופן שעבוד מסוים הוא לגיטימי או לא. איך להגדיר את העבדות ומיהם המשועבדים הן שאלות חדשות, שעלו לאחר שהעבדות נאסרה על פי חוק. גם האמנות והחוקים, הן הבינלאומיים והן המדינתיים, אינם תמיד מסייעים במלאכת הזיהוי.

קשיים אלה באים לידי ביטוי ברור בישראל. במישור האכיפה – נדירים המקרים שבהם מופיעה עבירת הסחר בבני אדם בכתבי אישום.[2] המחקר בנושא אינו רב, נוטה להתמקד בסחר בנשים למטרות זנות ומזניח את הסחר בעובדים.[3]

בצד הקשיים, בחקר העבדות של ימינו טמון יתרון מרכזי – האפשרות לשמוע את המשועבדים ישירות, לא דרך תיעוד שהותירו סוחרי ובעלי עבדים. אני מציעה להתחיל ולממש את הפוטנציאל המחקרי העצום הטמון בקולות אלה כדי להתבונן במציאות של הסחר בבני אדם. מיקום כובד המשקל האנליטי בנקודת המבט של המשועבדים יאפשר לבחון מזוית חדשה את מערך התנאים, הנסיבות והגורמים היוצרים אקלים נוח לשעבוד, ומעצבים את דפוסיה של העבדות המודרנית בישראל. כיוון שחלק מקורבנות הסחר עברו תהליכי שיקום מסוימים, יכולה נקודת מבטם להאיר לא רק את המדרון שהפך אותם מעובדים לעבדים, אלא גם את הגורמים והתנאים שיש בכוחם לסייע להם לעשות את הדרך חזרה – מעבדים לעובדים.

המחקר יתמקד בעשרים קורבנות סחר בבני אדם מקרב מהגרי עבודה בישראל בענפי הסיעוד, החקלאות והבנין, ויתבצע בשלושה שלבים. בשלב הראשון יתקיימו ראיונות עומק עם עשרים מרואיינות/ים המצויות/ים במצבים תעסוקתיים וחוקיים שונים: עבודה ברשיון, עבודה שלא ברשיון, כאלה שהגיעו לארגוני זכויות אדם כמו קו לעובד כדי לקבל סיוע, שוהות/ים במקלט לקורבנות סחר בבני אדם, ולבסוף אלה הכלואות/ים לפני גירושם. הראיונות יתבצעו לאורך מספר חודשים, שכן היכרות אישית נחוצה כדי לבנות אמון ולזכות בשיתוף פעולה של מי שחוו סבל רב, וחלקם נפגעי טראומה.

בתחילה, יתבססו הראיונות על הניסיון שצברו ארגוני זכויות אדם בטיפול בקורבנות סחר. מוקד סיוע לעובדים זרים גיבש שאלון, שחלק מן השאלות בו יהיו לעזר בשלב הראשוני. הראיונות יהיו במתכונת של ‘ראיונות מתוקננים-למחצה’, המאפשרים מידה מתבקשת של גמישות. מן החוויות האישיות שיחשפו בראיונות, יבנו בשלב השני נרטיבים, אשר יציגו באופן יותר מגובש את נקודת המבט של כל אחת ואחד מהמרואיינות/ים על מציאות הסחר בבני-אדם.

בשלב האחרון ישולבו הנרטיבים למאגר אחד, והמחקר יתמקד בניתוח השוואתי של הדפוסים החברתיים, הכלכליים, המשפטיים והאישיים העולים מהם. הניתוח יחשוף את התנאים, הנסיבות והגורמים שנטלו חלק בתהליכי השעבוד ואת הקשרים ביניהם, ויבהיר “מה זה אומר להיות משועבד/ת”. תשומת לב מיוחדת תוקדש לניסיון להבחין בין גורמים ייחודיים למקרים מסוימים, לעומת דפוסים משותפים.

המחקר יראה שנקודת המבט של המשועבדים היא רבת ערך בהבנת הסחר בבני אדם ובזיהוי קורבנותיו, וכי כל ניסיון להבין את מציאות הסחר מבלי להקשיב לקולותיהם, הופכת אותם לאובייקטים ומחמיצה מקורות עתירי ידע בנושא. בחינה לעומק של נקודת המבט של קורבנות הסחר תפרה את הדיון התיאורטי על פניה של העבדות המודרנית, תעשיר את הדיון ההשוואתי בין ישראל למדינות אחרות, ותשרת את המאבק למיגורה.

______________________________________
[1]

http://www.uncjin.org/Documents/Conventions/dcatoc/final_documents_2/con...

[2] שיחה עם עו”ד רחל גרשוני, מתאמת בין-משרדית של המאבק

בסחר בבני אדם, משרד המשפטים, 7.2.2010.

[3] הפרסומים המעטים בנושא נכתבו בידי ארגוני זכויות אדם.