אלון פילץ, מנכ"ל דיזנגוף סנטר ובוגר התכנית, יוצא נגד תופעת עובדי הקבלן ומוכיח שזה אפילו משתלם כלכלית
"אחת הסוגיות הכי בעייתיות בתחום העבודה בישראל היא נושא עובדי הקבלן, שנחשבים לחלשים ולמנוצלים ביותר במשק. עובדים אלה מועסקים לרוב בתחומי הניקיון והשמירה על ידי חברות ועסקים גדולים, שלא מעוניינים לקלוט אותם כעובדים מן המניין. בעשורים האחרונים זאת הפכה לנורמה השלטת, וכיום כמעט בכל הקניונים בישראל, המנקים והשומרים הם עובדי קבלן. בתוך המציאות העגומה הזו יש קניון אחד יוצא-דופן בארץ – והוא דווקא אצלנו במרכז תל-אביב. בשנת 2010 עברו ב'דיזינגוף סנטר' כל עובדי השמירה להעסקה ישירה, ובשנת 2011 נקלטו גם כל עובדי הניקיון באופן זה – מדובר בכ-100 עובדים. מוביל המהלך היה לא אחר מאלון פילץ, מנכ"ל 'דיזינגוף סנטר' החל משנת 2000 ואחד מבעליו, בזכות סבו, שהיה ממייסדי הסנטר.
"המניע שלי היה גם אידיאולוגי, אבל גם פרקטי-כלכלי. אחת הבעיות בחברות כח-אדם היא שהעובד תלוש: הוא גר אצלך ועובד אצלך, אבל מצד שני הוא לא עובד שלך. אתה יכול לתת איזו הוראה או בקשה שתחפוץ לעובד, אך אתה לא אחראי עליו במובן של יחסי עובד-מעביד. יש חשיבות עצומה לארגון שהעובדים מזדהים איתו – זה בא לידי ביטוי גם בפרודקטיביות וגם באכפתיות. זה לא רק אידיאולוגיה – זה גם, אבל בסוף יש לזה ממד כלכלי, כי התפוקה של העובדים גם חשובה, והגישה שלהם ללקוחות חשובה לא פחות. בהעסקה ישירה לאנשים יש יותר מוטיבציה. אז נכון שבכניסה לקניות זה פחות בולט, כי אם השער פתוח אנשים יעברו, בין אם השומר נרגן או נחמד, אבל בניקיון זאת עבודה מאוד קשה ומאוד שוחקת, ושם זה בהחלט מורגש.
"דבר נוסף שבלט היה כשהחלפנו חברות קבלן בעקבות מכרז, וגילינו שלמעשה העובדים נשארים אותם עובדים. העובד שנוח לו ומתאים לו אומר לחברה החדשה שזכתה שהוא רוצה לעבור אליהם, ומתפטר מהחברה הישנה. כשזה קורה, הוא מאבד את הזכויות הסוציאליות שלו ואת הפיצויים שלו, אבל שווה לו לשמור על מקום עבודה. קרה שהחלפתי חברות קבלן שלוש פעמים במשך תקופה של שש שנים, ועדיין אותו משה עמד בשער. זה מראה כמה שזה מגוחך – יש מנהלים, יש חוזים, יש הסכמים, אבל עדיין עומד אותו בן-אדם ועושה אותו דבר, רק עם תלבושת אחרת".
פילץ מסביר שבהעסקה דרך חברות הקבלן, לא תמיד קיבלו העובדים את כל הזכויות שלהם. "החברה זוכה במרכז, ואומרת לך שאתה משלם בשביל שכר מינימום, נסיעות, זכויות סוציאליות – וגם הרווח של החברה. כמובן שזה לגיטימי, אבל אז אתה צריך כל הזמן לבדוק שהם גם נותנים לעובדים את מינימום הזכויות שלהם. אתה צריך להתחיל לבקש לראות תלושים שלהם, ותלושי שכר הם מסמכים שרוב האנשים, ברוב הרמות, מתקשים להבין, ובמיוחד אם שפת האם שלך היא לא עברית, כמו רוב העובדים החלשים, שהם עולים חדשים או עובדים זרים. יש להם הרבה קשיים אובייקטיבים, וקשה להם להבין בשפה זרה ניואנסים קטנים. אז יוצא שאתה מנהל מעיין מרדף אחרי זכויות של עובדים, שהם בכלל לא שלך. אתה לא רוצה לשלם הרבה ושזה לא יגיע לעובד, ואתה גם לא רוצה שינצלו עובדים בשמך".
פילץ מנסה בשנים האחרונות לשכנע את עמיתיו לעולם העסקים לעשות מהלכים דומים אצלם. "אנשים נרתעים מזה כי הם לא רוצים אחריות ולנהל אנשים. העסקת עובדים נתפסת כעונש – אנשים לא רוצים עובדים, ואם אפשר להרוויח עם או בלי, יעדיפו בלי. זה מוזר כי אנשי עסקים טוענים ש'אנחנו צדיקים, וכל היום אנחנו עוזרים לארגונים ויוזמות חברתיות', כאילו שיש עולם חברתי ועולם עסקים, ואלו שני עולמות שונים. אז לא, זה אותו עולם, ועזריאלי ואלירסון (חברת הקניונים של משפחת עופר) גם יכולים לעשות את מה שאני עושה. הם יכולים לתרום בית חולים במאה מיליון דולר – או במקום, הם יכולים להעסיק את כל העובדים שלהם בהעסקה ישירה, ובזה לתרום לא פחות לחברה. יש בעולם העסקים משהו ציני; אנשים מתביישים לומר ש'אני רוצה לעשות את זה, כי הדבר הזה יותר נכון ויותר טוב'. גם זה נימוק שיכול להישמע בדירקטוריונים, ולא רק אם משהו יותר או פחות רווחי. אנשים נרתעים משימוש בשפה הזו היום".
למרות שלאורך כל מהלך הריאיון פילץ מדגיש שהמהלך נעשה רק כי הועיל להם כלכלית, הוא לא מכחיש שהמניע לפעולה היה תפיסת עולם. "העסקה ישירה זו אידיאולוגיה שצריך לקדם. כיום האידיאולוגיה היא כלכלה קפיטליסטית מסוג מאוד מסויים, והרבה אנשים מרגישים איתה אי-נוחות, ומכאן המחאה החברתית. הרבה אנשים חושבים שהרבה מהמערכות פועלות בצורה עקומה. זה לא סתם חורק, זה חורק כי זה דופק את רוב האנשים, גם במישור של המדינה וגם במישור של העבודה. אפשר לעשות את זה אחרת, וזה לא בלתי אפשרי. יש גישה שאם זה לא כלכלי, אז מוסרית אתה משוחרר מזה. אני אומר לא – אתה לא משוחרר מזה מוסרית. צריך להבין, זה כדאי וזה כלכלי, ואלו לא רק צידוקים מוסריים. עם זאת, הצידוקים המצפונים האלו הם בהחלט סיבה מרכזית וחשובה לעשות דברים. אין שום סיבה להגיד ש'אם אני יכול לעשות משהו בצורה טובה או עקומה, אז עדיף את הצורה העקומה'. לא, הדרך הישרה עדיפה".
