קונפליקט בלתי פתיר – האם יש דבר כזה?

איך ניגשים לסכסוכים עיקשים שנמשכים במשך שנים ארוכות וכוללים אלימות? פגשנו את ד"ר בועז המאירי, ראש התוכנית לניהול סכסוכים וגישור, לשיחה.

27 מרץ 2024
ד"ר בועז המאירי. צילום: Kyle Cassidy , אוניברסטת פנסילבניה.

סכסוכים וקונפליקטים שנראים בלתי פתירים אינם זרים לנו, ודאי בתקופה מאתגרת כמו זו שאנו חווים במהלך מלחמת חרבות ברזל. אבל האם ישנה בכל זאת דרך שתאפשר לנו לראות את האור בקצה המנהרה?

 

ד"ר בועז המאירי הוא מרצה בכיר וראש התוכנית לגישור וניהול סכסוכים בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, המאפשרת לרכוש כלים לפתרון סכסוכים בתחומים מגוונים: עסקיים, משפחתיים, פנים ארגוניים, קהילתיים, סכסוכים בין קבוצות ועוד, וכל זאת בשנה אחת בלבד. הוא בעל דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת תל אביב, וב-2020 סיים את פוסט הדוקטורט שלו בביה״ס לתקשורת ע״ש אננברג באוניברסיטת פנסילבניה. במחקרו, בוחן ד"ר המאירי חסמים שונים העומדים בדרך לשינוי עמדות ויישוב סכסוכים. הוא מפתח התערבויות פסיכולוגיות על מנת להתמודד עם החסמים הללו, ליישב סכסוכים בדרכי שלום ולקדם יחסים טובים יותר בין קבוצות. נושאים אלו נבחנים על ידו במעבדה ובמחקרי שדה בקנה מידה גדול, בקרב אוכלוסיות שונות ובהקשרים מגוונים.

 

שינוי עמדות הינו אחד האתגרים החשובים והמורכבים ביותר עמו מתמודדת הפסיכולוגיה החברתית במטרה לשפר את איכות חייהם של יחידים וקבוצות. כשמדובר בעמדות הקשורות בנושאים כמו גזענות, חוסר שוויון, ובמיוחד בסכסוכים אלימים בין קבוצות, שינוי העמדות מהווה אתגר קשה יותר מאחר וא.נשים לעיתים קרובות קפואים בעמדותיהם.

 

חסמים פסיכולוגיים

ד"ר המאירי מתמודד במחקרו עם שתי שאלות חשובות: מהם החסמים הפסיכולוגיים אשר מונעים שינוי עמדות ויישוב סכסוכים בדרכי שלום ואיך אנחנו יכולים לפתח התערבויות פסיכולוגיות שיכולות להתמודד עם החסמים הללו? יחד עם ד"ר נמרוד רוזלר מבית הספר לחברה ומדיניות, פרופ' דניאל בר-טל מביה"ס לחינוך באוני' תל אביב וד"ר קרן שרביט מאוני' חיפה, פיתח ד"ר המאירי תיאוריה שנחלקת לארבעה שלבים. שלבים אלו מאפשרים לבסס התערבויות על מנת לפתור קונפליקטים, אפילו כשמדובר בסכסוכים עיקשים ובלתי נשלטים שנמשכים שנים ארוכות וכוללים אלימות.

 

תמונה: Shutterstock

 

קבלה ומתן לגיטימציה

"השלב הראשון חושף את הסיבות להתפתחות העמדות והנרטיבים שמספקים את הצרכים הפסיכולוגיים של הצדדים בסכסוך," מסביר ד"ר המאירי. "מצד אחד, אנחנו עדים לחוויה הפסיכולוגית של אנשים החיים בסכסוך מתמשך. בשביל להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית, מתפתחת אצלם תשתית פסיכולוגית הכוללת תפיסות כמו צדקת הדרך או קורבנות, מה שמצדיק פגיעה בצד השני  - במידה ויש כזאת. למשל: 'אנחנו הצד הפגוע שצריך להגן על עצמו וזה הדבר הנכון והמוסרי לעשות'."

 

"בשלב השני ישנה חוויה של נרמול המצב ותפיסתו כמצב המתרחש גם בחברות אחרות, מה שמעניק לגיטימציה ומפחית תחושת איום עבור שני הצדדים. שני השלבים הראשונים מייצגים קבלה ומתן לגיטימציה לתחושות הצדדים, על מנת להפחית חסמים."

 

אפשרות לשינוי

"השלבים הבאים מייצגים אפשרות לשינוי," מספר ד"ר המאירי. "בשלב השלישי, שמתרחש לרוב כשמופיעה הזדמנות לשלום, הופכות עמדות הצדדים המנוגדים לחסמים. ההתערבות בעצם חושפת אנשים לכך שתשתית פסיכולוגית כזאת מתפתחת ולמה זה נורמטיבי ולגיטימי שזה יקרה. אותה תשתית פסיכולוגית היא בפועל חסם ויש לה מחירים - בהתערבות אנחנו מנסים להדגיש את המחירים שאנחנו משלמים על כך. לכן, בשלב הרביעי אנחנו מציעים אפשרות למלא את הצרכים הפסיכולוגים גם באמצעות נרטיבים אחרים שיכולים לסיים את הסכסוך. כלומר, אנחנו מאתגרים אנשים לחשוב על האפשרות לפיה אותם צרכים פסיכולוגים יכולים להתמלא בדרכים אחרות."

 

אפשר גם אחרת

"אחד הדברים המעניינים שגילינו," מספר ד"ר המאירי, זה שעצם החשיפה לחקר סכסוכים גורמת לשינוי תפיסתי. כלומר, ברגע שהצדדים בסכסוך נחשפים לחקר סכסוכים הם מתעניינים יותר ומחפשים מידע על הצד השני בסכסוך, מוכנים לשקול שוב את עמדותיהם ואף הופכים לפייסניים יותר."

 

"יחד עם הפרסומאי רומם סרנגה יצרנו סרטונים באורך של 40 שניות, שעוסקים בנרטיב הקשור בסכסוך עיקש ומנסים לשנות אותו," מסביר ד"ר המאירי. " כך למשל, בסרטון אחד, המלווה בסאונד של קולות מלחמה, נראה בתחילה רק זוג עיניים וברקע רצות כתוביות שבהן משפטי דה-לגיטימציה לצד השני, הוקעתו וההסבר על הצורך בהגנה עצמית. הצופים מקבלים תחושה שמדובר בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שאליו הם משתייכים ואותו הם מכירים, אבל אז מתגלה תמונה של אדם ששייך לסכסוך אחר, למשל מצפון אירלנד או אלג’יריה. בסוף הסרטון מספר הקריין בקצרה על אותו הסכסוך ועל אופן סיומו ומציין ש'אפשר גם אחרת'."

 

תמונה: Shutterstock

 

40 שניות שמשנות עמדות

"בחנו משתתפים.ות שנרשמו למחקר וחילקנו אותם.ן לשתי קבוצות," מתאר ד"ר המאירי. "הקבוצה הראשונה היא קבוצת ניסוי, שכללה נבדקים שצפו בשני סרטונים על שני סכסוכים שונים. הקבוצה השנייה היא קבוצת ביקורת שכללה נבדקים שצפו בשתי פרסומות גנריות בטלוויזיה. לאחר הצפייה בסרטונים או בפרסומות נתבקשו המשתתפים.ות לענות על שאלון שבוחן האם חלה הפשרה בעמדותיהם, כמו גם את רגשותיהם לאחר הצפייה, את רצונם להעריך מחדש תפיסות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת מוכנותם להיפגש עם אנשים בעלי עמדות שונות משלהם (למשל פלסטינים), לשמוע אותם ולתמוך במשא ומתן."

 

באופן עקבי גילינו כי בקבוצת הניסוי חלה הפשרת עמדות, רצון לקבל מידע חדש על הצד השני ולהקשיב לו, ומוכנות לתמוך במשא ומתן ליישוב הסכסוך בדרכי שלום," מסביר ד"ר המאירי. "כלומר – שני סרטונים קצרים באורך של 40 שניות הובילו לשינוי עמדות כלפי הצד השני והגבירו עמדות פייסניות. הסרטונים הם סוג של התערבות ראשונית – זוהי דרך טובה לתפוס תשומת לב, להגיע להמונים וכך לקדם שינוי חברתי ויישוב סכסוכים, אבל יכול להיות שבעוד כמה ימים, או חודשים, עמדתם של הנבדקים תשוב לקדמותה. בהמשך אנחנו מעוניינים לבדוק התערבויות נוספות ליישוב סכסוכים, כמו הרצאת טד שתוכל להשפיע לטווח ארוך יותר."

 

כתבה מאת מיכל בכר

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>
לראש הדף